מרוקו עם ענת פוגל

מראקש - הבבואה של מרוקו

אין במאי ואין שחקנים ... בכיכר כל החיים במה. עם רדת החשכה

ניצבו לפנינו דוכני מזון בוהקים בניקיונם ובמראם המפתה.

הוקפנו מכל צד בריחות הגריל, במוסיקה, בתופים. הקוראות בקלפים מציירות קעקועי חינה, ולידן לוחשי קסמים, מאלפי הנחשים והרקדנים. מספרי הסיפורים מקבצים סביבם מעגלים מעגלים של מעריצים תושבי מרקש. אנחנו ואלפי האנשים שסביבנו הפכנו להיות חלק מההצגה הגדולה - הלב הפועם של מרוקו. הקסם, המסתורין והאותנטיות הם אלה שמשכו מאות בשנים את הסופרים, אנשי הרוח ושועי העולם להגיע למרוקו שוב ושוב, וביניהם את וינסטון צ'רצ'יל שכינה את מרקש "אהובתי" .

מיד במפגש הראשון עם חוף האוקיינוס האטלנטי והנסיעה לאורכו בין קזבלנקה לרבאט, ולנוכח הנמל העצום ומסגד חסן השני הבנוי על המים והמתנשא מעל קו האופק, אנו מבינים: במרוקו יש למה לצפות. את זאת הבינו מאות בשנים האימפריות והמעצמות, שחשקו להתיישב בחבל ארץ שיש לו ים, חופים, הרים, מדבר ומרחבים. המטייל במרוקו אינו יכול להישאר אדיש לנוכח מראות הטבע, המשתנים עם מסלול הטיול מיום ליום.

פס - במנהרת הזמן

מחוף האוקיינוס אנו נוסעים מזרחה לכיוון העיר פס, השוכנת למרגלות הרי הריף הגובלים בספרד. על פס נאמר: "המבקש חוכמה ילך לפס." אכן, האוניברסיטה הראשונה בעולם הוקמה כאן בעיר, ששמרה על צביונה העתיק.

העיר העתיקה "המדינה," הנמצאת בתוך החומות, מחזירה אותנו במנהרת הזמן 3000 שנה לאחור. אומנים ובעלי מלאכות עתיקות עובדים באותן השיטות אלפי שנים. שום דבר לא השתנה וזה סוד הקסם של המקום: הסמטאות הצרות, ההליכה הדרוכה בין הדוכנים הצבעוניים, שפע הירקות הטריים וריחות הנענע הנישאים באוויר, וקריאות הרוכלים המבשרים על מרכולתם המועמסת על הפרדות, ממהרים לפרנסת יומם וקוראים "באלאק," "באלאק," או בקיצור - דירבאלאק סורו מדרכנו.

ובתוך חנויות קטנות יושבים גם אומנים: רוקעי הנחושת, רוקמות התחרה, טווי השטיחים, מעצבי הכפתנים, והכול בעבודת יד מסורתית העוברת מאב לבן.

וילדה קטנה יורדת במדרגות ביתה אל אביה היושב בחנות מתחת לבית, בלב סמטאות השוק. בידיה טג'ין )כלי חרס בצורת חרוט( עטוף במגבת מטבח ומדיף ניחוח קוסקוס הנישא באוויר.

מדבר סהרה - הקסם שלא פג

עולם שלם מתקיים בערבוביה אחת, ואנחנו המטיילים הצופים מהצד קולטים שאין זו הצגה וגם לא מוזיאון, אלה החיים האמיתיים, זו מרוקו המיוחדת בדרכה שלה. אנחנו ממשיכם אל לב המדבר וחוצים את יהודי הרי האטלס הדרך רצופה עדויות לכך אך לא שהיהודים חיו כאן בכל מקום. בעבר חיו מרוקו חיו בעושר בערים הגדולות, רק בהן. גם בלב המדבר ובהרי האטלס היהודים והשפעתם על תרבות מרוקו ניכרת בכל. ההיסטוריה היהודית שזורה בהיסטוריה המרוקאית כחוטים הארוגים שתי וערב זה בזה.

הגענו למדבר סהרה. הלילה נטפס על הדיונות. השקט מסביב, צלליות אורחת הגמלים העולה במעלה הדיונה מותירים את כולנו בעולם של פנטזיה קסומה. אין זה פלא שמשפחת אבוחצירא הענפה שזרה את חייה באזור זה - תפיללת.

עם אור ראשון נחזה בזריחה. זה הרגע שבו מרגיש כל אחד מהנוכחים כי הוא שותף לרגע הבריאה. כל יום שחולף רווי חוויות. המראות מתחלפים: צבעי הירוק התחלפו בצבעים הקסומים של הרי האטלס, גוני המדבר התחלפו בגוני הדיונות הנשטפות באדום וכתום.

דרך אלף הקסבות

עם בוקר אנו עושים דרכנו בערוץ נהר הדאדס המכונה "דרך אלף הקסבות," לצד כפרים ובוסתנים שופעי פרי וברכה. אנחנו ממשיכים אל לב נאות המדבר, ובהם אלפי דקלים עמוסי תמרים .

"אצלנו בכפר טודרה שבלב הרי האטלס" שר שלמה בר, ושירו מתנגן בחלל האוטובוס. אנחנו יורדים מהאוטובוס כדי לפסוע בין בתי כפר טודרה אשר בעמק הטודרה. בדרכנו פגשנו את תושבי המדבר וההר הברברים - אנשי המדבר שצבעי הטורקיז של מלבושם מתמזגים לציור סוריאליסטי מתעתע.

הדמיון והמציאות, הרומנטיקה והנוף הפכו את העיר וארזאזאת לעיר הסרטים השוכנת בשיפוליהם הדרומיים של הרי האטלס הגבוהים. שם צולם הסרט "גלדיאטור" וסרטים נוספים וטובים. תמונות השחקנים שבחרו לגור בבתי הבוץ במהלך ההפקה,מפארות את קירות בתי התושבים, וממלאות את ליבם בגאווה... טקס תה ואירוח באוהל, בית הבוץ בקסבה - ושוב אנחנו בדרך והפעם לאגדיר, העיר שנבנתה מחדש לאחר שנחרבה ברעידת האדמה ב- 1960 זוהי עיר קיט ובה בתי מלון מפוארים וקזינו. עיר נופש מודרנית, המרחיקה את מראות הבוקר שנות אור. עכשיו אנו מבינים את הניגודים ההופכים את מרוקו ליעד כה מרתק.

אסווירה - העיר הלבנה

הגענו לאסווירה אשר על חוף האוקיינוס. השחפים על המזח כבר עפו והים השתתק ונדם. אסווירה מכונה "תמונה קטנה," ואמנם אין שם טוב מזה לתאר את העיר הלבנה. שם גם נמצא קברו של ר' חיים פינטו. בדרכנו פגשנו את נשות ה"ארגן," המפיקות את השמן בעל הסגולות הייחודיות מבלוטי עץ הארגן הגדל אך ורק במרוקו.

את מרוקו יש להרגיש, לראות את הצבעים, לשמוע את הצלילים, לטעום ולהתענג כמו בהתבוננות בקלידוסקופ המרתק ושובה את העין כל פעם מחדש. התהלכנו בה כחולמים, ואנו מאמינים שלכאן עוד נחזור